אחד הדברים החשובים ביותר בעיניי אצל מורה הוא היכולת שלו להוביל, להנהיג ולהקנות דעת וערכים ובד בבד לחוש את תלמידיו, כל אחד ואחת מהם, ולהיענות להם, ליכולותיהם ולצרכיהם. כשאתה קשוב לתלמידיך, אתה קולט מה הם מבינים ומה לא, מה מסקרן אותם ומה מאיים עליהם, מתי עובר עליהם משהו שאינו קשור כלל לבית-הספר אבל משפיע על כל ההוויה שלהם, ומתי הם אתך כל-כך עד שאתה יכול להמריא אִתם הכי גבוה שאפשר. אני חושבת שחתני הוא באמת מורה כזה, ואני רוצה לספר לכם על מה שראיתי אצלו. אין לי ספק שיש עוד מורים כאלה, אבל הרשו לי "להשתמש" בדוגמה שיש אצלי במשפחה.
כדי שיתקיימו כל הדברים הטובים שתיארתי למעלה, צריך יחס אישי וקשר אישי עם כל תלמיד ותלמידה. מובן מאליו, לא? אז איך עושים את זה?
- קשר מוקדם וקשר יומיומי: עוד לפני פתיחת שנת הלימודים המורה נפגש עם כל תלמיד ועם הוריו לשיחה אישית שבה לשני הצדדים יש הזדמנות להכיר ולהתחיל ליצור קשר אישי.
- כל בוקר במהלך שנת הלימודים המורה פוגש כל אחד מהתלמידים שנכנסים לכיתה בלחיצת יד, מבט בעיניים וברכת בוקר טוב. כך הבוקר מתחיל במגע אישי שבו למורה יש הזדמנות לבחון את מצב התלמיד, ולתלמיד יש הרגשה טובה שהמורה אכן רואה אותו.
- ביקורי בית: כל תלמיד זוכה לביקור בית של המורה. ביקור זה אורך כמה שעות, ובסיומו המורה משוחח עם ההורים. באופן כזה המורה מכיר את סביבתו של התלמיד, את מצבו המשפחתי, את שאיפות ההורים ואת מערך הציפיות שלהם. על סמך כל אלה המורה יכול לערוך תיאום ציפיות, ליזום תכניות התערבות שונות וכדומה.
- ימי הולדת: ביום הולדתו של כל תלמיד המורה מכין לו מתנה אישית מעשה ידיו. הוא מכין גם סיפור אישי מיוחד לתלמיד – סיפור המתאים לאישיותו.
- עבודת צוות: כאשר המורה מרגיש שלאחד התלמידים בכיתה יש קשיים כלשהם, המורה מבקש עזרה מצוות המורים. במהלך כמה שבועות מורים שונים נכנסים לכיתה להתבוננות בתלמיד זה - התבוננות לא שיפוטית שמטרתה להכיר את התלמיד. בסוף תקופת ההתבוננות המורים דנים בתלמיד, ועל סמך התבוננותם בו הם מסייעים למורה לבחור דרך פעולה מתאימה.
- קהילה מעריכה: כאשר הסתובבתי עם בתי ביישוב שבו היא וחתני מתגוררים, היא פגשה מכרים וסיפרה להם שבעלה עתיד להיות מורה בכיתה א. קולות ההערכה שנשמעו היו חמים כל-כך, עד שהיה אפשר לחשוב שהוא התמנה לפחות לכהונת שר החינוך. כולם ציינו כמה הרבה עבודה צפויה לו ואיזו מחויבות ענקית הוא לוקח על עצמו. ואז חשבתי לעצמי שבאמת זו מחויבות אדירה : 27 ילדים רכים שהוא עומד להיות אחראי להם או לפחות שותף בכיר באחריות לנשמותיהם, להתפתחותם, לבניית הדימוי העצמי שלהם ולאושרם. תגידו אתם – זה לא חשוב לכל הפחות כמו התפקיד של שר החינוך ואפילו יותר מזה???
שלכם,
עפרה